נשלח: 21 מרץ 2005, 16:33
ברשות השידור ממשיכים לחגוג: שיאן השכר - טכנאי שעלות שכרו 61.5 אלף שקל
12:00 | 21.3.2005 רוני קורן-דינר
מאמצי ההתייעלות ברשות השידור אינם מגיעים למחלקת השכר, ככל הנראה. על פי דו"ח השכר במגזר הציבורי לשנת 2003, מספר משרות הבכירים צומצם בהיקף זניח, והשכר הממוצע לבכירים נותר ברמתו הגבוהה. גם העיוות, לפיו המנכ"ל והסמנכ"לים מרוויחים פחות מהטכנאים הוותיקים, נשמר: עלות שכרו של המנכ"ל, יוסף בראל, הגיעה ל-46.5 אלף שקל, בעוד שלפניו ברשימה מופיעים לפחות 40 בכירים ששכרם גבוה יותר, ובראשם טכנאי שעלות שכרו 61.5 אלף שקל בחודש. שכרם של עיתונאים בכירים ברשות עומד על 40-15 אלף שקל בחודש, אך הם אינם מופיעים בדו"ח זה כיוון שרובם מועסקים בחוזים אישיים ולא קיבוציים.
סך כל המשרות ברשות השידור בשנת 2003 הגיע ל-1,753 - רק משרה אחת פחות לעומת השנה הקודמת. גם ממוצע השכר ירד באופן זניח לעומת שנת 2002, ועמד על עלות העסקה ממוצעת של 19,675 אלף שקל בחודש, לעומת 20,571 בשנת 2002.
גם דו"ח זה מעלה רכיבי שכר שערורייתיים: החזרי הוצאות בסכומים של 4,000-1,500 שקל לחודש לעובד בכיר, ושעות נוספות מנופחות שמגיעות לעד 25% מעלות השכר הכוללת - כלומר, עד 15,000 שקל בחודש לרכיב זה בלבד.
עובדה אחת לא השתנתה ברשות השידור זה למעלה מ-15 שנים: 85% מתקציב הרשות, העומד על כ-850 מיליון שקל בשנה וממומן ברובו על ידי אגרת הטלוויזיה, זורמים לכיסוי עלויות השכר ברשות. ברשות השידור מתקשים מאוד להתיר הסכמי שכר בשל חוזקם של הוועדים הגדולים ברשות, אשר על פיהם יישק דבר, וברצותם ישביתו את השידורים בערוץ 1 וברשתות הרדיו של "קול ישראל".
לפיכך, מתמקדים מאמצי ההתייעלות ברשות בהפרשת עובדים ותיקים מרצון, תוך מתן פיצויי פרישה מוגדלים. המלחמה הקשה ביותר שעדיין לא החלו בה ברשות היא נגד האבטלה הסמויה ונגד השעות הנוספות הפיקטיוויות שרושמים העובדים הוותיקים לעצמם. כמו כן, רבים מעובדי הרשות עובדים במקביל במקומות אחרים בהיעדר פיקוח. בהיעדרם, שוכרת הרשות עובדים צעירים במתכונת פרילאנס אשר מצד אחד מגדילים את הוצאות הרשות, ומצד שני העובדים עצמם לא מקבלים זכויות סוציאליות, ומתקשים להתקדם בשכר כיוון שהם מועסקים בחוזים אישיים.
12:00 | 21.3.2005 רוני קורן-דינר
מאמצי ההתייעלות ברשות השידור אינם מגיעים למחלקת השכר, ככל הנראה. על פי דו"ח השכר במגזר הציבורי לשנת 2003, מספר משרות הבכירים צומצם בהיקף זניח, והשכר הממוצע לבכירים נותר ברמתו הגבוהה. גם העיוות, לפיו המנכ"ל והסמנכ"לים מרוויחים פחות מהטכנאים הוותיקים, נשמר: עלות שכרו של המנכ"ל, יוסף בראל, הגיעה ל-46.5 אלף שקל, בעוד שלפניו ברשימה מופיעים לפחות 40 בכירים ששכרם גבוה יותר, ובראשם טכנאי שעלות שכרו 61.5 אלף שקל בחודש. שכרם של עיתונאים בכירים ברשות עומד על 40-15 אלף שקל בחודש, אך הם אינם מופיעים בדו"ח זה כיוון שרובם מועסקים בחוזים אישיים ולא קיבוציים.
סך כל המשרות ברשות השידור בשנת 2003 הגיע ל-1,753 - רק משרה אחת פחות לעומת השנה הקודמת. גם ממוצע השכר ירד באופן זניח לעומת שנת 2002, ועמד על עלות העסקה ממוצעת של 19,675 אלף שקל בחודש, לעומת 20,571 בשנת 2002.
גם דו"ח זה מעלה רכיבי שכר שערורייתיים: החזרי הוצאות בסכומים של 4,000-1,500 שקל לחודש לעובד בכיר, ושעות נוספות מנופחות שמגיעות לעד 25% מעלות השכר הכוללת - כלומר, עד 15,000 שקל בחודש לרכיב זה בלבד.
עובדה אחת לא השתנתה ברשות השידור זה למעלה מ-15 שנים: 85% מתקציב הרשות, העומד על כ-850 מיליון שקל בשנה וממומן ברובו על ידי אגרת הטלוויזיה, זורמים לכיסוי עלויות השכר ברשות. ברשות השידור מתקשים מאוד להתיר הסכמי שכר בשל חוזקם של הוועדים הגדולים ברשות, אשר על פיהם יישק דבר, וברצותם ישביתו את השידורים בערוץ 1 וברשתות הרדיו של "קול ישראל".
לפיכך, מתמקדים מאמצי ההתייעלות ברשות בהפרשת עובדים ותיקים מרצון, תוך מתן פיצויי פרישה מוגדלים. המלחמה הקשה ביותר שעדיין לא החלו בה ברשות היא נגד האבטלה הסמויה ונגד השעות הנוספות הפיקטיוויות שרושמים העובדים הוותיקים לעצמם. כמו כן, רבים מעובדי הרשות עובדים במקביל במקומות אחרים בהיעדר פיקוח. בהיעדרם, שוכרת הרשות עובדים צעירים במתכונת פרילאנס אשר מצד אחד מגדילים את הוצאות הרשות, ומצד שני העובדים עצמם לא מקבלים זכויות סוציאליות, ומתקשים להתקדם בשכר כיוון שהם מועסקים בחוזים אישיים.
